עד שהזיזו לנו את הגבינה: המחאה שסופסוף הצליחה בישראל

ביוני אשתקד, פרסם איתמר מאירי בכאן חדשות כתבה שכותרתה 'למה מחאות בישראל נכשלות', וערך השוואה למחאות בעולם שהבסיס להן היה בעיקר כלכלי. צרפת מהווה דוגמה בולטת, שכן תושביה מוכנים לצאת לרחובות אם יעלו את מחיר הבגט שלהם בסנט, ויצאו לעשרות מחאות בעלות גוונים שונים ולרוב, גם הייתה ידם על העליונה.

דני פילק, מרצה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון, טען בכתבה שמחאות הן חלק מהזהות הלאומית הצרפתית שעדיין מחויבת לעקרונות המהפכה הצרפתית, במיוחד לעקרון השוויון. גם מאמריקה הלטינית הובאו דוגמאות מצ'ילה, קולומביה ואקוודור, של אזרחים שיצאו מאזור הנוחות ושטפו את הרחובות באופן ספונטני ללא ארגון פוליטי כי מישהו הזיז את הגבינה שלהם. מחירי הדלק תדלקו רבות מהמהומות, שהתאפיינו בנחישות ואמונה במטרה וכן הייתה גם אלימות, משום שלאנשים האלה, שגם כך חיים במדינות מושחתות, בתנאים לא תנאים, כבר לא היה מה להפסיד. בקזחסטן פרצו בינואר 22 מהומות על רקע כלכלי שגרמו לממשלה להתפטר, בלבנון ראינו מחאות על רקע המצב הכלכלי וכך גם בהודו. ובישראל? אי שם בשנת 2011, ניסו האזרחים את מודל המחאה העממית, מאות אלפים יצאו לרחובות בעקבות יוקר המחיה אבל כעבור שבועות אחדים, הלהבות דעכו. ממשלת נתניהו, בשינוי אדרת, הקימה וועדות, הבטיחה הבטחות ותריסר שנים אחרי נדמה שהמחאה ההיא לא הותירה חותם משמעותי. העם המשיך הלאה.

לפני שלושה חודשים נפל דבר בישראל. ההתקוממות העממית הגדולה בתולדות המדינה יצאה מהתחנה, והסוף עדיין לא נראה לעין, ללא קשר להבטחות החדשות של הממשלה. המסקנות מאותה כתבה חשובה, לפיהן הישראלים מוכנים לספוג הרבה ולהישאר אדישים, וכי אין סולידריות בין הסקטורים השונים, כבר לא עומדות במבחן המציאות הנוכחי, ולמעט אספקט אחד, שגם אליו אגיע, משהו גדול יותר התרחש. בין לילה, התפרצה מסה אזרחית המסרבת לדעוך, ומכוח האנרציה אוגרת עוצמה נוספת, אינה מוותרת, מתייאשת או מרימה ידיים, לא מתכופפת אל מול הצונמי ובעיקר לא מוכנה לספוג יותר. לנגד עינינו מתרחש תהליך הפוך.

המאבק מתגבר, מוקדי המחאה מתרחבים ואפילו המסרים משתנים בטרנספורמציה תזזיתית. מה שהחל כהתנגדות אקטיבית לדיקטטורה המתהווה, התגלגל לדרישה לחוקה שתעגן זכויות, לצורך בשוויון בנטל, לטיפול ביוקר המחיה, לשיפור החינוך, הבריאות, הרווחה, הביטחון האישי, המשילות ועוד. במשוואה הזו בלט בהיעדרו משתנה אחד הנוגע לאיגודים המקצועיים שעד אמש לא הצטרפו לגל, ופילק טען אז שאלה מעדיפים להישאר בתוך עצמם ואינם נוטים להצטרף לדרישות רחבות מהממשלה. אלא שהחברים באיגודים נמצאים כבר עמוק במחאה, כמו אנשי החינוך, כך שהסוסים עזבו את האורוות, והסייסים? נותרו מאחור עד אתמול בלילה, ובעקבות הקש ששבר את המדינה, הודיעו בצעד דרמטי, על הצטרפות למחאה והפכו את המשוואה על פיה.

אבל מה שחשוב בגל המחאה העממי מיסודו, הוא נאמנותו לעצמו ולדרכו. אין מאחוריו שום גוף פוליטי, אלא אוסף של ארגונים בעלי מניעים ואג'נדות שונים שפועלים כמו כמה ראשים לדרקון. מאז הצטרפו לשולחן ההתנגדות הם מתוזמנים ומסונכרנים ויוצרים ריאקציה חיובית. מתוך חיבור בין ערכים נוצר שיתוף פעולה נדיר שהופך את המחאה למה שהיא -מגובשת ומאורגנת, עם יצירתיות חסרת תקדים ובעיקר יעילות על מעוררת השראה, המתאימה עצמם כמו זיקית, לגחמות ולשיגיונות העולות משולחנות הממשלה ומצליחה להוציא לרחובות במחי הודעת וואטסאפ - אלפים. חוסנה ועצמתה טמונים בסולידריות שנוצרה בעם שהזיזו לו את הגבינה, כמו לידתו מחדש של הפניקס, הסולידריות החדשה היא אירוע מכונן בישראל. תרומתה החשובה ביותר היא לאזרחי ישראל. אותו ציבור אדיש ולא סולידרי, שהעדיף לקטר בסלון תוך כדי פיצוח גרעינים, או להתלונן על יוקר המחיה תוך לגימת בירה יקרה בבר השכונתי, הפך באחת למגזר בעל כוח עצום שמתגבר וחובה עליו להיות מודע לכוחו שבאחדותו, ולהשפעתה של הסולידריות וכל אלה רחבים יותר מגבולות המחאה נגד ההפיכה המשטרית. את הכוח הזה חשוב לשמר. את הציבור הזה, שנשא בנטל במשך 75 שנה, דבר כבר לא מפחיד. ההבנה שגם אם המחאה החלה מסיבה אחת, מה שהיה לא יהיה עוד ויש הזדמנות נדירה, למנף את המומנטום ולקטוף עוד כמה פירות והישגים ראויים.

מולי בנטמן, ד"ר למדעי המדינה ממכללת ספיר, העוסק בתיאוריה דמוקרטית וגם במחאות, טוען שהחילוניים לא תפסו את עצמם אף פעם כמגזר, אלא שמרו על ישראליות וזאת על אף שמאז קום המדינה היוו רוב בציבור. עם השינויים הדמוגרפיים הם הפכו למגזר שאינו מודע למגזריותו ולא תפסו שעליהם לדאוג לאינטרסים של עצמם במקום לדאוג לכלל החברה. "אנשים מבינים שהם מגזר ולא מיעוט, שצריך לדאוג לאינטרסים שלו. זה אולי מתחיל בדמוקרטיה אבל יהיו דרישות גם בחינוך ובתחומים שבעבר לא נתפסו בעיני עצמם כמגזר שראוי לזכויות". לדבריו המסה החקיקתית, הבהירה לאנשים שמשהו מפחיד מתחולל ומכאן ההתגייסות המהירה, ואת אי הוודאות של ציבור שאינו מבין בפרוצדורות, הצליחו להסביר בפשטות. 'ישראל החילונית השקטה שספגה לא מעט גזירות, שברה את הכלים כי פתאום הציבו קו אדום". ולשאלת מינוף המחאה הוא אומר: "נראה דרישה לשינויים רבים כי האנשים לא יהיו מוכנים להיות כפופים לתכנים של פוליטיקאים, כמו בחינוך למשל, אלא תהיה הרחבת גטאות".

במבט על נראה שהלכידות החברתית והערבות ההדדית שנולדו בין המגזרים השונים בחברה ראויות להערכה ועוד יילמדו בדברי ימי ההיסטוריה המקומית. אם פעם לא היו למגזר החילוני-מסורתי סיבות לצאת מהכורסא הנוחה ולמחות כי העלו את מחיר הדלק, או כי פגעו בשכר, ומחיר הדיור בלתי נסבל ולא עוזר אם יחרימו את תנובה או יוניליבר, כי אלה תאגידי ענק שממילא ינצחו את האזרח הקטן, המאבק הנוכחי מסמל התפכחות ועידן חדש. המגזר השקט ששילם מיסים, נשא בנטל ונכנס מתחת לאלונקה, אמר עד כאן. התחושה היא שמה שהיה כבר לא יהיה, והשבטיות החדשה מתחברת לנאום הנשיא לשעבר ריבלין, שמקבל פרשנות חדשה. "אם חזון המדינה היהודית והדמוקרטית הוא חלום חיינו ומשאת נפשנו" אמר ריבלין בנאום ארבעת השבטים, "הרי שאנו נדרשים היום להישיר מבט אמיץ למציאות הזאת. וזאת, מתוך מחויבות עמוקה למצוא, יחד, תשובות לשאלות מתוך נכונות לשרטט, יחד, כל שבטי ישראל, חזון משותף, של תקווה ישראלית". ונדמה שהיום הזה הגיע".

המגזר היצרני המוחה, התאחד מחדש, ובאופן בלתי צפוי, מתוך התנגדות לפגיעה אנושה בו ומצא מכנה משותף רחב ואולי גם זהות חדשה. מתוך ה'מה לא', צומח רעיון מאחד של 'מה כן'. ההתאגדות המרשימה ועוצמתה המופגנת ברחובות, מאותתות לשאר השחקנים בזירה שהשבט אמר את דברו והוא כאן כדי להישאר. במקום להסתפק במאבק הכולל נגד ההפיכה המשטרית, חובה עליו ללכד את השורות להדק את האחדות הפנימית, למצוא את המכנים המשותפים הרחבים ואז גם להניע תהליכים. כי בפעם הבאה שתנובה תעלה את מחיר הקוטג' היא תדע שהמגזר הגדול במדינה יהיה שם כדי לומר לה עד כאן. ובפעם הבאה שהממשלה לא תטפל במשבר הדיור, המגזר הזה יוכל לקום בקול גדול ולזעוק עד כאן! ובפעם הבאה שתצוף שחיתות השבט יהיה חסר רחמים, יעצור את המדינה וידרוש ניקיון בהנהגה.

מחאת חורף 23 תיזכר לעולם כצעד היסטורי ענק, של ציבור שמאס ויצר מסה אדירה שאין לה אח ורע בישראליות המקומית. האנשים שיצאו לרחובות הוכיחו שלכידות ושיתוף פעולה הם יסוד איתן בדרך להשגת היעד הבא. בין חינוך, ביטחון, כלכלה, מוסר ואתיקה, שוויון, איזון בין רשויות ומערכת משפט מתפקדת, המטרות, יהיו אשר יהיו, יושגו רק אם תישמר הלכידות ותהפוך לאמצעי, מטרה וכלי עבודה יעיל. לכן, שמרו על הסולידריות היא זו שהופכת אתכם למגזר מאוגד לשבט מאוחד שלאף קבוצה אחרת לא תהיה עליו יותר השפעה. אתם תהיו המובילים, אתם תקבעו את הכללים החדשים, אתם העתיד אתם התקווה.

אורלי גנוסר היא עיתונאית תיירות עצמאית, מורת דרך ויועצת תיירות.