כוכבה לוי גילתה תושיה, קור רוח ואצילות נפש בזמן פיגוע, אך במקום לזכות בתהילה, הכפישו את שמה. "סבוי", סרטה של זוהר וגנר שעולה בקולנוע לפני הקרנות בכאן 11, ניצב כאנדרטה לזכרה ובנוי בדמותה - אמיץ, חריף ורדיקלי
בכל התמונות המתעדות משא ומתן בין ישראל והעולם הערבי, תמיד בולט היעדרן הכמעט מוחלט של נשים משולחן הדיונים. בדומה לכך, כמעט ואין בקולנוע הישראלי סרטים על המצב הביטחוני שביימו נשים. לתוך החלל הזה נכנס כעת "סבוי", סרטה המדובר של זוהר וגנר. לאחר הקרנות בכורה בפסטיבל הקולנוע ירושלים, ממנו יצא עם שני פרסים, ולפני שיוצג בכאן 11, הסרט עלה השבוע בהפצה מצומצמת באולמות. ביום רביעי הוא גם הספיק להתכבד בשבעה מועמדויות לפרסי אופיר.
כמשתמע משמו, הסרט עוסק בפיגוע במלון סבוי, שבמהלכו שמונה מחבלים פלסטיניים השתלטו על המקום ותפסו עשרות בני ערובה. הוא מתמקד בדמותה של כוכבה לוי, אחת מבנות הערובה, שהודות למוצאה הכורדי-תימני דיברה ערבית, ובזכות כך מצאה עצמה מתווכת בין הטרוריסטים לכוחות הצבא שניהלו איתם משא ומתן. היא עשתה זאת בקור רוח ושמרה עליו גם כשסייעה לחלץ תייר פצוע כדי שיוכל לקבל טיפול רפואי. לכל אורך הדרך, הגיבורה לא ניסתה להימלט, אלא דאגה לשאר החטופים.
וגנר, שהחלה את דרכה כעיתונאית ומוזיקאית, פרצה בעולם הקולנוע לפני כעשור וחצי עם סרטה התיעודי "זורקי", ומאז ביימה כמה סרטי דוקו מוערכים נוספים. גם ב"סבוי" יש אלמנטים תיעודיים, והוא משלב צילומי ארכיון, הקלטות מן האירוע וכיוצא בכך, אך הבמאית משלבת בהם גם שחזורים דרמטיים של האירועים, בהשתתפות שלל כוכבים וכוכבות - דאנה איבגי בתור כוכבה לוי, אימרי ביטון כגבר הנשוי שעמו ניהלה רומן, שהיה אף הוא במלון בשעת הפיגוע, עלא דקה כאחד המחבלים וכיוצא בכך.
במובן הזה, "סבוי" הוא סרט אקשן לכל דבר, עם לא מעט סצינות של פיצוצים ויריות - כוכבה לוי, אישה שנקלעה לסיטואציה בתוך בניין ממולכד ואז תימרנה בו את דרכה בתושייה, היא מעין גרסה ישראלית של ג'ון מקליין ב"מת לחיות" או של כל גיבור פעולה אחר באחד החיקויים של הלהיט הזה. גם בהיסטוריה של הוליווד, נדיר שאולפנים הפקידו סרטים כאלה בידיים של אישה. אחת היחידות שזכו לעשות זאת היא קתרין ביגלו, ומגע היד הייחודי שלה הביא לנו כמה מסרטי האקשן והמלחמה הטובים של דורנו, בהם "נקודת פריצה", "מטען הכאב" ו"כוננות עם שחר".
בקולנוע הישראלי זה נדיר עוד יותר. וגנר פורצת כאן דרך ומסמנת את עצמה כתשובה הישראלית לביגלו. אפשר להגדיר את "סבוי" כסרט ז'אנר, אבל הוא לא גנרי ולא קונבנציונלי, והתוצאה הרבה פחות הירואית ובומבסטית מן הנהוג בסוגה, והרבה יותר מאופקת ומורכבת. הבמאית לא מוותרת על בניית המתח ועל תיאור הדרמה, אבל שמה דגש על העיצוב האנושי של הדמויות, כולל המחבלים, ובעיקר על מסגור הסיפור הזה בתוך קונטקסט פוליטי וחברתי.
"סבוי" פורץ דרך גם במובן נוסף: ראינו כבר הרבה סרטים על הסכסוך, אבל הם לא הכניסו לתוכו לא את הקיפוח העדתי ולא את האפליה המגדרית, והסרט הזה משלב כאן את שניהם. וגנר מתארת כיצד כוכבה לוי סבלה כדיכוי כפול: גם כאישה, וגם כאישה מזרחית. זה התחיל כשלמרות תשוקתה למילה הכתובה, הבאה לידי ביטוי בקטעים מן היומן שלה שמצוטטים במהלך הסרט, הקיבוץ שבו חיה חסם את דרכה לתואר בלימודים הומניים ודחק אותה לעבודות כפיים ולשולי החברה.
זה המשיך גם כשהנסיבות העמידו אותה לרגע במרכז הבמה. ההקלטות מן האירוע חושפות עד כמה אנשי הכוחות המיוחדים שהקיפו את המלון זלזלו בה, מן הסתם בגלל המגדר ובגלל המוצא שלה. "תגידי לו שידבר איתי... את בטח לא יודעת טוב ערבית, שלא תפספסי משהו", אמר לה בפטרונות אחד מהם לאחר שהתנדבה לעזור במאמצי התיווך.
עוד בוואלה!
היא חלמה על חזיר שמציל יהודי בשואה. זה הפך לסרט מופתי ועטור פרסים
לכתבה המלאה
אך אף שלא שירתה בצה"ל, לוי דיברה ערבית טוב יותר מרוב אנשי הצבא שמחוץ למלון. הדמות שלה חושפת עובדה עצובה: מי שמנהלים את הסכסוך ומסקרים אותו מהצד שלנו הם בדרך כלל גברים אשכנזים שלא יודעים את השפה של הצד השני ולא טרחו ללמוד אותה. "סבוי" ממחיש איזו תקשורת טובה, טבעית ופרודוקטיבית התפתחה במשך זמן מסוים בין החטופה הישראלית-מזרחית ובין אחד החוטפים הפלסטיניים, ומעלה תהיה מה היה קורה אם יותר נשים מזרחיות היו שותפות לניהול הקונפליקט.
במקום שהגבורה של לוי תביא לה תהילה, היא המיטה עליה בושה. כל זאת בגלל שהיתה אישה נשואה, אבל בילתה במלון עם גבר אחר, נשוי בעצמו. החברה המקומית היתה אז עוד יותר פוריטנית ומיזוגנית מאשר היום, ולא ידעה להכיל זאת.
נוסף לכך, באותה תקופה פעלה באזור יצאנית עם שם דומה לשלה. בשל כל זה, כתבו עליה בתקשורת הישראלית והבינלאומית שהיתה "פרוצה". לוי הגישה תביעת דיבה וזכתה בפיצויים, אבל גם כשניקו את שמה, עשו זאת בצורה משפילה. "סבוי" חושף הקלטות של אנשי צבא שדנו בדמותה לאחר מבצע החילוץ של בני הערובה, ועלבו בה רק בגלל שהעזה לנהל קשר מחוץ לנישואים. "היא לא היתה זונה, סתם שרמוטה", מסכם אחד מהם, במה שהוא הרגע הכי מטלטל ב"סבוי".
קטעי הארכיון הם בסופו של דבר הרגעים הכי חזקים בסרט. אפשר לתהות על ההחלטה ליצור אותו כדוקו-דרמה, אבל אם היה מסתפק בגישה התיעודית, אולי היה נותר בגדר לא יותר מאשר כתבת מגזין ארוכה, מרתקת אך שגרתית. השחזורים הדרמטיים מאפשרים להמחיש טוב יותר את האופי של הדמויות, ולכוכבה לוי היה חתיכת אופי. השילוב שלהם גם הופך את "סבוי" למעניין יותר מבחינה צורנית, והוא מיטיב לשלב בין הצורה לתוכן. עבודת העריכה של נילי פלר ושאולי מלמד יוצרת מתח בין הקטעים הדוקומנטריים והעלילתיים, שמשקף את המתח שהיה במלון בזמן הפיגוע. הערבוב בין שני סוגי העשייה חותר בו בזמן תחת החוקים של הסרט התיעודי ושל סרט האקשן, והחתרנות הזו יאה למסרים הרדיקליים של הסרט. כוכבה לוי עשתה את הדברים בדרך שלה, וגם זהר וגנר עושה אותם כך.
דאנה איבגי, שמככבת בתפקיד הראשי, עושה זאת כהרגלה כשהיא נחושה, מחויבת וחמורת סבר כמו אגרוף קמוץ. השחקנית מועמדת לפרס אופיר על משחקה כאן ותתחרה בעצמה, שכן היא מועמדת גם על הופעתה השנה ב"סינמה סאביא". בהקלטות שומעים כי לכוכבה לוי היה מבטא וחיתוך דיבור מיוחד, ש"סבוי" לא כל כך מצליח וכנראה מלכתחילה לא מנסה לשחזר. אפשר גם להצטער על כך שהסרט כל כך קצר - שעה ו-18 דקות. שוב, הוא לא מנסה וכנראה גם מלכתחילה לא רוצה להעמיק באספקטים נוספים, בהם הקורבנות של האירוע - שמונה אזרחים ושלושה מאנשי הצבא שניסו לחלץ אותם.
ההדרה של כוכבה לוי התחילה הרבה לפני הפיגוע במלון "סבוי" והמשיכה הרבה אחריו, עד מותה לפני שלושה שנים ושבועיים. היא מעולם לא קיבלה את ההכרה הראויה לה. לא רק שאין על שמה אנדרטה - אפילו אין לה עמוד ויקיפדיה. היצירה הקולנועית של זהר וגנר ניצבת כמונומנט לזכרה ובנויה בדמותה: אמיצה, פואטית, משוחררת ויודעת בדיוק מה היא עושה.
