Israel
This article was added by the user . TheWorldNews is not responsible for the content of the platform.

הילד שבחיים לא ייצא לטיול השנתי: חרדה חברתית, והטיפול בה

כשהילדים בכיתה של אורי רצו להפסקה, היא נשארה לשבת, קפואה. כשמישהו הסתכל עליה או דיבר איתה, "הפה התייבש והבטן התהפכה", והיא לא הבינה מה קורה לה, או איך להסביר את עצמה. הפעם ב"אסיפת הורים": מה עובר על ילדים ובני נוער עם חרדות חברתיות, וכל הכלים שיעזרו להם

"אסיפת הורים" הוא פודקאסט ההורות של ynet, שבו מדי שבוע מיטב אנשי המקצוע והמומחים מדברים על כל מה שבאמת מעסיק הורים. והפעם, חרדה חברתית: פרופ' עידן אדרקה, פסיכולוג קליני מומחה, וראש התוכנית הקלינית בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה, ואורי שכטר, שהתמודדה עם חרדה חברתית וכיום מנחה קבוצות בעמותת "רקפת", מסבירים - מה עובר על הילדים שחווים זאת, ואיך אנחנו ההורים יכולים לסייע להם. האזינו:

"תמיד ידעתי שאני שקטה יותר ומתבוננת מהצד, עוד מגן הילדים. הרגע שבו הבנתי שמשהו לא טוב קורה איתי, היה ביום שבו ביקרנו לראשונה בכיתה א' בבית הספר, כשהמורה אמרה לנו לצאת להפסקה. תוך שנייה כולם יצאו החוצה, ואני נשארתי בפנים. אני זוכרת שחשבתי שזה כל כך טבעי בשבילי להישאר, באותה מידה שזה טבעי להם לצאת החוצה. איך ייתכן שאני הילדה היחידה שרוצה להישאר? אבל בחוץ הכול נראה לי מאיים, ג'ונגל של ילדים. שאלתי את עצמי אם החוויה הזו של לאכול לבד בהפסקה תחזור על עצמה. נבהלתי והייתי עצובה לגלות שכן", מספרת שכטר.

"זה כלוב שקוף", היא אומרת, "נגיד, החוויה הזו של להופיע מול 100 אנשים? זו הייתה ההרגשה כשהייתי צריכה לזרוק לפח בכיתה. ניסיתי לתזמן את הזמן שבו תשומת הלב לא תהיה עליי, שלא אעשה משהו לא נכון. חשבתי, אולי יש חוקים חברתיים שאני לא מודעת אליהם? ואם אני אפול? הכול היה נראה כל כך תהומי".

1 צפייה בגלריה

בדידות
בדידות

לחיות בכלוב שקוף. ילדים וחרדה חברתית

(צילום: Shutterstock)

אז שלא יסתכלו עליי, לא יתקרבו אליי, שיניחו לי? זו ההרגשה? "כן. ובמקביל מנקרת השאלה - למה אף אחד לא רואה אותי? הם בטח חושבים שאני משעממת, כי אין לי מה להגיד, או שאין לי חוש הומור. הייתי מתפוצצת מפנים, מכל הדברים שרציתי להגיד, הייתי רואה איך מי שאני יכולה להיות, והיא לא יוצאת החוצה. כל דבר קטן הרגיש כמו ביקורת, השפלה. כשכן הייתה ביקורת, היא התעצמה לממדים עצומים, זה היה כמו אגרוף בבטן.

אורי שכטראורי שכטרצילום: עומר הכהן

"כל מבט היה יכול לגרום לפה שלי להתייבש, לדופק לעלות, ההרגשה הייתה כאילו הלב שלי יתפוצץ. הבטן התהפכה, הרגשתי סחרחורות, זיעה קרה. וכל מה שיש לי הוא רק לכעוס על עצמי, ואני לא מבינה מה קורה איתי, ואני לא יודעת איך להסביר את עצמי. ואז אני עולה להסעה, מתיישבת לבד ומקווה שלא יתיישבו לידי, ומצד שני, אני מקווה שכן יתיישבו לידי, כי אם רק חלפו על פניי, מה זה אומר עליי? שאני מגעילה, מכוערת? מה הם ראו שהם לא רצו לשבת?

"הייתי מותשת, עייפה מלפחד כל הזמן. הסיוטים שלי בלילה היו על בית הספר, התעוררתי עם משקולת עצומה על החזה. בכל יום שאלתי את אימא שלי בבכי, זה כזה קשה לאנשים לקום בבוקר? כי אם כן, אז בן 30 צריך לקבל מדליה. קשה נורא לחיות, איך ייתכן שרק לקום בבוקר זה כל כך קשה? וזה עוד לפני המחשבה איך בכלל אעבור את היום".

חרדה חברית היא מצב שבו אנחנו חוששים מאוד מביקורת או משיפוט של אנשים אחרים, מסביר פרופ' עידן אדרקה, פסיכולוג קליני מומחה וראש התוכנית הקלינית בבית הספר למדעי הפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. "כולנו מכירים תחושות כאלה, למשל כשהיינו בדייט, או כשדיברנו מול קהל. זה מלחיץ מאוד. אנשים עם חרדה חברתית חשים כך במצבים שבהם רובנו לא היינו מרגישים זאת בעוצמה כזו. בשיחת מסדרון, בשיחה חברית, אני יכול פתאום להרגיש כאילו שאני מול 200 אנשים, וכולם מסתכלים עליי, ומה יקרה אם אגיד משהו לא נכון, ומה יחשבו עליי", הוא אומר.

איך זה בא לידי בקרב ילדים? אני חושבת עכשיו על מסיבה בגן, שבה כל הילדים משתתפים ושרים ורוקדים, ותמיד יש ילד או ילדה שנצמדים חזק להורה ולא רוצים להופיע. "לגמרי, זו דוגמה יפה לחרדה חברתית. יש ילדים, למשל, שלא ייצאו אף פעם לטיול שנתי. מבחינתם, זה לשים את עצמם במצב הזה מול 200 צופים, 24 שעות למשך כמה ימים. הם לא יעשו את זה. זה נורא ואיום עבורם. אנחנו צריכים להיות יותר מודעים לדבר הזה, אנחנו לא תמיד יודעים מה זה, לא מבינים את זה. רובנו לא יכולים להעלות על הדעת שמישהו אחר שנמצא בסביבה מגיב באופן הזה לדברים שמבחינתנו הם כל כך יומיומיים. חרדה חברתית פעמים רבות היא באמת שקופה, כזו שלא מצליחים להבחין בה או להבין אותה. יש אי-הבנות קלאסיות, למשל, הרבה פעמים אנחנו חושבים שילדים או אנשים עם חרדה חברתית הם סנובים, כי הם לא מדברים איתנו, אבל האמת היא שבפנים הם מתים מפחד. חשוב להכיר את התופעה".