"אני מעודד מהפגנות של בני אדם עם מחשבה חופשית. אלה האנשים שאנחנו צריכים להיות"

בעוד שבועיים עוז זהבי יהיה בן 40. על רקע מותחן הקנאביס החדש שבו הוא מככב, הסדרה "4:20", עולה השאלה אם ההגעה לגיל הזה, מבחינתו, היא הזיה רעה - או דווקא סטלה נעימה? "זה תלוי באיזה בוקר אני קם", אומר זהבי בריאיון לוואלה! תרבות. "יש בקרים שאני קם צעיר לגמרי, בן 20 פלוס בהתנהלות שלי, בדיבור שלי ובאיך שאני לוקח דברים. ויש ימים שאני מרגיש מאוד מבוגר בהם, מרגיש בן 40, זה מתבטא בכל מיני דברים מצחיקים כאלה כמו לאכול בלילה ובגלל זה להרגיש לא טוב בבוקר, באיך שאתה לוקח את החיים. אתה לוקח את החיים בצורה יותר רצינית, יותר שקולה ובאופן יותר מסודר. לפעמים אני מרגיש גם בן 60. כשהייתי בן 20, גיל 40 נשמע לי הרבה. אבל כשאני מגיע לגיל 40 זה לא מרגיש לי כזה רציני".

שמע, 40 זה ה-40 החדש.

"40 זה אחלה. אתה עדיין צעיר אבל יש לך יותר בינה. אתה לא מתרגש מכל דבר. עם השנים בא הניסיון, עם הניסיון אתה לומד מטעויות. סך הכל זה כיף להתבגר, כל עוד אתה בריא. גם את זה אתה לומד להעריך, את הבריאות".

כשאתה מביט לאחור, על מה אתה מתחרט - ובמה אתה גאה בחייך?

"אני מתחרט שלא למדתי משהו בתקופות שהיה לי זמן. מעניין אותי ללמוד מוזיקה וזה משהו שאני עוד חולם לעשות. אם אני מתחרט על משהו זה על זה שאחרי שהתפוצצתי כשחקן היו לי איזו שנה-שנתיים, ובזמן הזה ביליתי ופחות העשרתי את עצמי בעוד תוכן. אבל אני עונה לך רק בגלל ששאלת. בגדול אני לא מתחרט על שום דבר. אני באמת במחשבה שכל דבר קורה בגלל שהוא צריך לקרות", אומר זהבי, "ובמה אני גאה במיוחד? ברמה המקצועית, אני גאה בעצמי על איך שאני תופס את המקצוע שלי. הקדשתי לעבודה הזאת הרבה שנים של מחקר, התעניינות ורצינות. אני גאה להיות שחקן. זו עבודה שרק כשעושים אותה הרבה שנים לומדים להעריך אותה. אני מעריך שחקנים אחרים שיש להם כמה יכולות - כישרון, ניסיון, שעות טיסה, אתיקה של המקצוע. זה לא מובן מאליו שאני שחקן, ואני גאה בזה".

"ברמה האישית, אני מאוד גאה בשתי הבנות שלי", הוא מוסיף, "אני מרגיש שיש לנו ממש יצורים קסומים בבית. כל רעיון חדש שבא להן, אתה מלא בקסם, בהתפעלות ובאהבה מטורפת. אהבה לא תלויה. אהבה שפורצת. אהבה שאתה לא צריך להחליט עליה, היא פשוט קיימת ובענק. כשאני מסתובב איתן ליד אנשים חדשים שפוגשים אותן, יש חיוך של גאווה בהן".

לא מזמן חזרת מצילומי "פקין אקספרס" לרשת 13, שנבחרה להחליף את "המירוץ למיליון". עד כמה היה קשה להתנתק מהמשפחה לחודש וחצי?

"זה היה מאוד קשה. זה כמו להיכנס לפלנטה אחרת, למציאות שהיא נטו עבודה, במקומות שונים ומגוונים בעולם. זה כמו להיכנס לאיזו מנהרה ל-48 ימים ולחזור. מאוד התגעגעתי לבנות. זה מאוד קשה, זה מפחיד אפילו, אתה נמצא כל כך הרבה זמן בחוץ ואתה אומר, וואו, האם זה יפגע במרקם של היחסים בינינו? שמרנו על קשר מאוד חזק, גם כשהייתי בחו"ל, בכל רגע פנויי הייתי מחובר אליהן. אבל הגעגועים היו מאוד חזקים והתחושות קשות. זה מההקרבות שאתה צריך לעשות בשביל המקצוע הזה".

אהבה הורית נמצאת גם במוקד של "4:20", שמה, שיצרו עידו דרור ודוד דהן ("גאליס") וביים יהונתן בר אילן (HOT3, בימים שלישי עד חמישי ב-22:00). זהבי משחק בה את אסי, גרושתו היא ניבי (יובל שרף) והם הורים לילדה (עמנואל פפר) שחולה בסוג אפילפסיה נדיר ועמיד לתרופות. רק שמן קנאביס, שהיא מקבלת במסגרת מחקר קליני, פועל עליה כמו קסם ומונע ממנה פגיעה מוחית בלתי הפיכה. אלא שרגע לפני קו הסיום, המחקר נפסל וזן הקנאביס הספציפי הזה מוחרם ונשלח להשמדה. אסי מחליט לשדוד את המשאית עם הקנאביס שבדרך להחרמה, ולזקק בעצמו את השמן שיכול להציל את בתו. לביצוע המשימה הוא נעזר בצמד דילרים השקוע בחובות, רפי (דולב מסיקה) וקומה (נווה צור). אסי נלחם בכולם - במשטרה שמחפשת את מבצעי השוד, בעבריינים שרוצים לשים את ידם על הקנאביס הרפואי הפסול ואפילו בגרושתו שמתעקשת ללכת עם הילדה לניתוח מוח.

זהבי אומר כי הוא מזדהה עם הדמות של אסי בנכונות לעשות הכול בשביל להציל את הבת שלו. "הדאגה לילדים זה משהו שמקדים את הדאגה לעצמך", הוא אומר. "לדאוג להם ולשמור עליהם זה כוח טבע שאתה מכיר אותו כשאתה חווה אותו. זה לא בא משום החלטה. אתה גם צריך להיות מאוזן, לראות איפה אתה חרדתי מדי ואיפה אתה צריך לשחרר. היה לי מאוד קל להתחבר לתפקיד. פה יש ילדה שהיא חולה אפילפטית, שמקבלת התקפים, נמצאת בסכנה לחייה בכל התקף וצריכה לקבל שמן. בכלל, לראות ילד בהתקף אפילפטי זה מחזה קורע לב. יכאב לך על זה גם בלי להיות אבא שלו. כל הגוף רוטט ואתה רק רוצה לעזור. לא צריך לחפש עמוק בשביל להתחבר לזה. היה לי מאוד קל. בכלל, כשחקן, הרעיון הוא לא להתאמץ. הרעיון הוא להתעמק במשהו עד כדי כך שאתה מבין ומזדהה איתו. ברגע שהבנת והזדהית - אתה בעצם צריך להיות, לא לשחק".

סצנת הפתיחה של הסרט כוללת צילום מטלטל של הדמות שלך תלויה במנהרה שמתחת לאיילון ברשפון. צולמת כאדם שתלוי 12 מטר מעל הכביש, במשך לא פחות משלוש שעות. איך מצלמים דבר כזה ואיך זה הרגיש?

"אני זוכר כל דקה מהצילומים שלי כתלוי, כי זה כאבי תופת. יש לך מין וו כזה, שנתפס לך על עצם הזנב. אתה לא יכול שיהיה לך מושב, כי אז יראו שאתה יושב על משהו. זה נותן לך איזושהי תמיכה ומרים אותך מתחתית עמוד השדרה. החבל למעלה זה רק קישוט, כדי שייראה שאני תלויי. בעצם אתה יושב על וו. אחרי 25 דקות הפיזיקה עשתה את שלה, זה כאב מאוד בעצם הזנב, זה כאבים היסטריים. אבל אני במצבים האלה מאוד אוהב לשחק עם עצמי את המשחק של כמה אני יכול לסבול בשקט", הוא אומר.

"היה שם הרבה זמן המתנה, לכוון את המצלמות, וכל הזמן הזה אני תלוי. זה היה שוט הפתיחה של הסדרה אז זה לקח הרבה זמן טכני. ניסיתי להיות במצב של מדיטציה ולנשום כמה שיותר. זה עבד לי בהתחלה. אחרי איזה שני טייקים אמרתי ליונתן הבמאי: 'תקשיב, אני חייב הפסקה, אני לא יכול יותר'. תראה, זה המקצוע. אתה יכול לקבל סלפיז, אתה יכול לקבל כבוד, אבל שום דבר לא אומר שביום הצילום הבא לא יתלו אותך מהתחת שלוש שעות, ותשב בשקט. אבל זה כיף. תראה, זאת סדרה שמצולמת בקצב גבוה. זה כזה ממתק טלוויזיוני, פרקים קצרים של 25 דקות, קומדיית פשע שכף לנגוס בה. ימי הצילום היו בהתאם, אבל פה, בגלל שזו סצנת פתיחה השקיעו בה. לא היה רחפן אלא ממש מצלמת רחף עם משקולות ומנוף גדול של פעם ושמו עמודי תאורה גבוהים וסגרו את הכביש. אני באופן אישי חי בשביל הרגעים האלה, אני אוהב פרויקטים שיש בהם דברים גדולים. היה כיף וקסם לעבוד על הסט".

אתה מגלם בסדרה דמות של לוכד נחשים. נאמר לי שבצילומים הראשונים עם נחשים אמיתיים - מתת מפחד.

"זה באמת היה מפחיד. אני משחק לוכד נחשים, כשקראתי את התסריט לא חשבתי לעומק על זה שאני צריך להתכונן לזה. ואז מגיעה הפעם הראשונה שאני צריך להחזיק נחש בצילומים, ואני אומר, טוב, בסדר, נסתדר. אבל הייתי בפוביה מטורפת, לא הצלחתי לגעת בנחש, אמרו לי להושיט את היד ונורא פחדתי. היה כמובן איש מקצוע שם שעזר לי והנחה אותי. בפעם השנייה שהצטלמתי עם נחש, שזאת הסצנה הראשונה בסדרה שאני עם נחש, והוא היה נחש ממש ענק. ושם היה לי רגע באמת מאוד קשה, שאני צריך לאחוז בו, להוציא אותו מתוך הקופסא. זו פעם ראשונה שאני נוגע בנחש הזה. כל הסט היו מאוד לחוצים בזמן, צריך לסיים כבר ארוחת צהריים ואנשים על הקצה של בוא נסיים כבר לצלם את הסצנה הזאת. כל מה שאני צריך לעשות זה להשלים את השוט שאני מרים את הנחש. שלוש, שתיים, אחת, אקשן! אני שולח את היד לעבר הנחש - והיד לא יוצאת. אני נותן הוראה מוחית ליד לזוז - אבל היד לא זזה. ואני קולט שאני משותק מפחד ולא מסוגל לעשות את זה. ואז חתכנו לצהריים. אני אומר, אני לא מאמין שאשכרה לא הצלחנו לסיים את השוט הזה כי לא הצלחתי לתפוס את הנחש. החלטתי שאני מתמודד עם זה. כל הפסקת הצהריים ביקשתי מאיש הנחשים שיסביר לי על הנחש ומה הוא עושה ואם הוא ארסי ואיך הוא הורג. ואז קיבלתי ביטחון, ליטפתי אותו והשלמנו את הסצנה. בשבוע לאחר מכן הנחש הזה הגיע, והפעם כבר הרמתי אותו בסבבה, נהניתי איתו וליטפתי אותו".

הסדרה עוסקת בקנאביס רפואי. השנה היא 2023, סיגריות ואלכוהול נמכרים בכל מקום, אבל בישראל חוקי רק שימוש רפואי בקנאביס באישור משרד הבריאות. אולי הגיע הזמן ללגליזציה?

"אני אגיד לך משהו לא פופולרי. כרגע, מי שצריך גראס רפואי יכול להשיג אותו, ומי שלא צריך גראס רפואי לא מקבל אותו. דרך אגב, אני מחריג את הלומי הקרב מהמשוואה בנושא הזה, כי זו התייחסות אחרת. היו עכשיו חולי סרטן שלא קיבלו שמן ריק סימפסון, והם צריכים כמות מינימלית של 100-150 גרם לחודש. אני בעד לקדם את זה. אבל - ואולי ישנאו אותי על מה שאני אומר - לא הייתי ממהר לעשות גראס חופשי לכל אחד. אם אתה צורך קנאביס לצרכי הנאה ולא לצרכים רפואיים אתה צריך לדעת שזה מוצר רפואי ולא איזה משהו שאתה יכול לקחת כמו איזה מסטיק. זה אכן הזוי שאלכוהול נמכר חופשי וגראס לא. זה באמת הזוי. אני אומר, וואלה, הלגליזציה בטח תקרה מתישהו, בלי קשר לשאלה אם אני בעד או נגד, מתישהו בטח יישרו קו עם העולם. זה יקרה באופן טבעי, כמו שבקורונה בסוף כולם יישרו קו עם העולם. אבל באופן אישי אני לא לחוץ שזה יקרה מחר".

לפני שנה וחצי הגיע זהבי למקום השני בריאליטי "הזמר במסכה". לאחר מכן עשה ניסיון נוסף להגשים את חלומו להיות זמר, והוציא את השיר "עד הגל הבא" שיצר עם רון ביטון וג'ורדי, שגם לווה בקליפ מושקע - אבל השיר לא זכה להצלחה. "נכון, הסינגל לא המריא, אבל אני מאוד שלם עם זה", אומר זהבי. "בגדול אני רציתי להוציא שיר פעם בשנה סתם בשביל הכיף. המטרה שלי, בגדול, שבעתיד - לא יודע אם מחר, עוד חודש או עוד ארבע שנים - אני אוכל לעשות הופעה מוזיקלית, אז שיהיו לי חומרים. עוד שבועיים, ביום הולדת, אני אוציא דואט חדש עם שירה גבריאלוב, הבת של מיקי גבריאלוב. היא זמרת מדהימה. שירה באמת מוזיקאית. אני לא הקדשתי את חיי למוזיקה, להוצאת אלבומים, להיכשל איתם. את המסלול הזה עשיתי במשחק. גם הבנתי אחרי שהשיר יצא שזה דורש ממני להתעסק רק בזה. להיות בטיקטוק, לעשות שירים, לעשות שיתופי פעולה ולא לקחת תפקידי משחק. לתת לזה להיות במקום הראשון. והאמת היא שזה פשוט היה לי קשה מדי. יש לי בחירה אחרת, פשוט להוציא שיר פעם ב-, בסבבה, בלי לצאת בהצהרות מי אני. האמת היא שאני שר למחייתי בעצם, מחזות זמר אני עושה כל הזמן, ועל הדרך פוגש מוזיקאים".

לזהבי אכן עבר עשיר במחזות זמר, כשלאחרונה הוא אף השתתף במחזמר "לעבור את הקיר" בבית ליסין - באותו תפקיד שגילם גם בגרסת הסרט. כיום הוא מגלם את קפטן פון טראפ במחזמר "צלילי המוזיקה" של התיאטרון העברי - תפקיד של איש המבוגר ממנו באופן משמעותי. "אם מסתכלים על המחזה המקורי, אתה צודק", הוא אומר. "בסיפור המקורי, הוא בן 50 ומשהו, והיא בת 20. אבל בעיבוד בחרו לעשות שתי דמויות ראשיות שיותר קרובות בגיל, והקפטן בעיבוד יותר צעיר. וזה הכל עניין של המשקל הבימתי של התפקיד, [של] אם אתה מסוגל להביא את המשקל הבימתי של התפקיד וזה לאו דווקא עניין של גיל. בתפקיד של קפטן פון טראפ הוא כאילו חרדתי. הוא מקפיד מאוד לא לשיר ולא להנות. אני יכול להתחבר לזה במובן מוסר העבודה שלי, שהיא בלי פשרות. אם למשל אני צריך להגיע מוכן אז אני לא מחפף ומגיע מוכן".

לצד מחזות הזמר, זהבי ישחק גם בהצגה רצינית יותר בתיאטרון הקאמרי בעונה הקרובה - "להעיר אריות" על פי ספרה המצליח של איילת גונדר גושן, שכותב יואב שוטן גושן, תביים שירילי דשא ותשחק בה גם רות אסרסאי. זוהי דרמה פסיכולוגית שבה זהבי יגלם רופא בכיר שהיה מעורב בתאונת פגע וברח בה פגע בפליט אריתראי, ונסחט על ידי אלמנת הנדרס, שדורשת שיעניק טיפול רפואי לפליטים בתמורה לשתיקתה.

"מאוד אהבתי את המחזה הזה. בכלל אני אוהב סיפורים שמציגים את השאלה מה אתה היית עושה. זה המקומות הקטנים של החיים, שאף אחד לא רואה איזו בחירה אתה עושה, וזה באמת עניין של אופי. הבנאדם הזה בוחר בחירה מוסרית לא טובה, ומשלם את המחיר על זה. זה מאוד מעניין להתעסק בבחירות שאנחנו עושים, האם יש להן מחיר או אין להן מחיר", הוא אומר. "ועל הדרך, המחזה שופך אור על תופעת המסתננים, האנשים יש לומר, שנמצאים בינינו, שרואים בהם נטע זר אבל במציאות בסופו של דבר גם המורשעים שביניהם הם בני אדם, שנמצאים פה ללא זכויות. הם אנשים שקופים, שמצד אחד דופקים אותם ולוקחים להם את הדרכון ומצד שני הם לא יכולים להתלונן למשטרה. ובנוסף לנושאים האלה, המחזה עוסק גם בדימוי התל אביבי הנאור והליברלי, שאולי בחשיכה הדימוי הזה נסדק".

עוד בנושא פגיעה בזכויות אדם: מה תחושתך לגבי איומי המהפכה המשפטית?

"אני מעודד מההפגנות שמזכירות שאנחנו עדיין בדמוקרטיה ושאנשים רוצים פה דמוקרטיה. יש פה קולקטיב ענק של אנשים שהחליטו לצאת החוצה, זה משהו שבא מהאנשים, וזה מה שמכתיב סדר יום במדינות. אני באופן אישי אוהב בני אדם שיש להם חשיבה חופשית, שרוצים תשובות. אני חושב שאלו האנשים שאנחנו צריכים להיות, ופחות אנשים שמנחיתים עליהם ושמקבלים את דברים כמו שהם. מנהיגים כבר הוכיחו שיש להם אינטרסים. צריך לקרוא קצת ולהבין שמחשבה חופשית, הפגנות וחופש הביטוי - זו לא זכות יוצאת דופן. זו זכות בסיסית ומשמעותית למדינה שהיא דמוקרטית. ביום שזה יפסיק נכנס לעידן אחר".

לפני שנתיים, הצטלמת לסדרה "העיר הטובה" של HOT בתנאים קשים, בזמן מבצע "שומר החומות" ותוך כדי נחיתת טילים לתל אביב בה צילמתם. זה בטח היה לא פשוט.

"בתקופה ההיא היה רצף מוזר. גם יצאנו לצלם בזמן קורונה, כשאנשים היו עם מסיכות ואם מישהו היה חולה יום הצילום שלנו היה מתבלט, וכן, הייתה גם מלחמה. היינו באיזה מקום בפלורנטין שלא נתנו שם ספציפית התראה מראש, אז הצילומים יכלו להמשך. זה היה יום שבו בצפון תל אביב הלימודים המשיכו - ובדרום לא. אנחנו צילמנו, ואז היו אזעקות. המקום שצילמנו בו לא היה מוגן. אתה רץ לרחוב, מחפש מקום מוגן. כמובן שהיו לי כמה חברים שעלו על הגגות להסתכל על היירוטים של כיפת ברזל, זו תופעה טראגית שאני לא ממליץ עליה. זה היה הזוי, ועם זאת, לא נעים להגיד, אתה מתרגל לזה. אתה מבין שזאת המדינה שאתה חי בה. אתה מבין שגם בתרחיש הטוב ביותר, בגלל המקום שאתה נמצא בו, אתה תחת איום תמידי. וזה משהו שגורם לך להבין את זה. כשאין אזעקות אנחנו מרגישים שהכול בסדר, כשיש טילים אנחנו מבינים שאנחנו עדיין בבעיה לא פשוטה. זה היה מאתגר".

אז ייתכן שיש מישהו בפלורנטין שלא מפסיק לספר מאז איך בזמן "שומר חומות" פגש לתדהמתו בחדר המדרגות את עוז זהבי, שנמלט מסט צילום. ביקשו ממך סלפי שם בזמן האזעקות או בסיטואציה לא הולמת אחרת?

"זה לא קרה לי ברגע הזה. אבל אני יכול לספר לך שבזמן הלידה הראשונה של אשתי הייתי מאוד נבוך שתשומת הלב באה לכיוון שלי. יש פה את אשתי, היא כורעת ללדת, בכאבים. מהר מאוד אמרתי שזה לא הכיוון עכשיו, שאשתי המלכה והסלבית וביקשתי שכל ההתייחסות הנוספת תהיה רק לאשתי. למזלי אף אחד לא ביקש ממני סלפי כשאשתי ילדה".

ארוסתך לשעבר, ליהי קורנובסקי, עושה חיל מעבר לים, ובין השאר שיחקה בסרט "פשעי העתיד". אתה בעבר עשית אודישנים בארצות הברית, שלא הבשילו לפריצה בחו"ל. עוד יש לך שאיפות בינלאומיות?

"באמת בעבר, כשהיה לי זמן פנוי, טסתי לארצות הברית לעשות אודישנים. האמת שהגעתי לארצות הברית כי 'עספור' נקנתה על ידי האחים וורנר. נציג החברה הגיע לארץ, נפגש איתי וסידר לי ויזה לחצי שנה בארצות הברית לעשות אודישנים. נתן לי חסות, מה שנקרא. באתי לחצי שנה, אפילו קיבלתי איזשהו תפקיד לפיילוט של 'תמרות עשן' האמריקנית, אבל הפיילוט לא יצא לפועל. בסופו של דבר נגמרה לי הוויזה וחזרתי לישראל. לא רציתי להיות שם בלי מעמד ולהתחמק מהגירה. תכלס עם הזמן נתקלתי בכל מיני בעיות בירוקרטיות לחזור לשם. חזרתי לשם עוד כמה פעמים, זה עלה המון כסף. והעולם השתנה, נהייתה גלובליזציה. וגם הבנתי דרך הניסיון הזה שם, שנמשך בסוף כשנה במצטבר של הלוך-חזור, שגם אם אני מפסיד תפקיד בהוליווד, אני לא משחק אותו דבר באנגלית. לא שאני אומר שאי אפשר. אבל יש משהו בעובדה שאני משחק במדינה הזאת הרבה ומחובר לשפה שלנו. השפה היא הקוד ההתנהגותי שלנו. הדמויות שלי גם מאוד מחוברות. אני לא עושה דמויות אליטיסטיות מנותקות אלא דמויות שאפשר להזדהות איתן, כי אני חי בעולמנו. אני מחובר לזרמים בחברה הישראלית ויש לי דרך להשפיע. פה יש לי הכי הרבה מה להגיד. לאט לאט פחות מעניין אותי לעשות דברים בחו"ל. הכסף זה הדבר היחיד שמעניין אותי בחו"ל".

ונקנח במבט לעתיד. רגע לפני שאתה חוגג 40 - איפה אתה רואה את עצמך ביומולדת 60?

"אני רואה את עצמי בגיל 60 על איזו יאכטה באיטליה. עם כרס. שזוף מאוד. עם ספידו. כן, אני אהיה עם ספידו, שזוף, שיכור, עם כרס. מקווה שהיאכטה תשאר מעל המים. אני די בטוח שבגיל 60 אני ארשה לעצמי שתהיה לי כרס. ואולי לא? אולי אני אהיה כמו טום קרוז?".