Israel
This article was added by the user . TheWorldNews is not responsible for the content of the platform.

עשרת הסרטים הכי טובים בנטפליקס עכשיו

מחפשים מה לראות? אלה הסרטים הכי טובים שיש עכשיו בנטפליקס, מקלאסיקות ועד להיטים חדשים. מדריך מתעדכן

טריילר הסרט "שבעה בייבי"/פסטיבל הקולנוע הגאה

שבעה בייבי

סרטה של אמה זליגמן יצא בתחילת העשור הנוכחי, רגע לפני הקורונה, הפך אותה לאחת הבמאיות המבטיחות באמריקה והפך לתופעת תרבות. אצלנו הוא זכה להפצה סינמטקית קטנה ועכשיו זכה לחיים חדשים כשעלה לראשונה בנטפליקס - כי ככה זה אצלנו, מה שלא בנטפליס לא באמת קיים.

זליגמן, קולנוענית קנדית שזה סרטה הארוך הראשון כבמאית, ביססה את התסריט על סרט קצר שביימה בעצמה בעבר. רייצ'ל סנוט מגלמת בו צעירה יהודייה המגיעה יחד עם הוריה לשבעה, ונחרדת לגלות שם את השוגר-דדי שלה, ובלי קשר לכך, גם את האקסית המיתולוגית שלה, כמו גם שלל קרובי משפחה שכמיטב המסורת היהודית מחטטים בחייה האישיים ובעתידה המקצועי.

האתר המצוין HeyAlma בחר בזמנו ב"שבעה בייבי" כסרט היהודי הטוב ביותר של שנת צאתו. בנימוקי הזכייה, נאמר כי העיטור ניתן לו בזכות "המקוריות, תצוגות המשחק המעולות ובאופן כללי, הוויב שלו", וגם כי הוא מציע את "הדיוקן הכי אותנטי שראינו על המסכים של תרבות יהודית-אשכנזית", ובצד זאת גם "ייצוג קווירי מרענן וחיוני". אני משווה ומעלה - זה לא רק אחד הסרטים היהודים-אמריקאים הטובים של השנים האחרונות, אלא בכלל אחד הסרטים הטובים של דורנו; מלאכת מחשבת באורך 77 דקות בלבד שכל שנייה בה שווה זהב, והדקות האחרונות שלה מציגות את הדיאלוג הכי יפה שראינו לאחרונה בין אם ובתה. סרט שמגיע פעם בדור

מתוך הסרט "שבעה בייבי". פסטיבל הקולנוע הגאה,
מתוך "שבעה בייבי"/פסטיבל הקולנוע הגאה

"ספיידרמן: אין דרך הביתה"

אחת החוויות הקולנועיות הסוחפות של השנים האחרונות היתה הסיבוב הקולנועי של "ספיידרמן: אין דרך הביתה". ההקרנות שלו היו שקולות למיסה בכנסייה או לגמר המונדיאל. מזמן לא שמענו את הקהל משתולל ושואג ככה בסרט.

אם לא ראיתם את להיט הענק על מסך גדול - חבל, אבל עכשיו תוכלו לעשות זאת בנטפליקס. חשוב להדגיש כי גם כשלעצמו, במנותק מן התגובות אליו, "ספיידרמן: אין דרך הביתה" הוא סרט אדיר. מדובר באחד מסרטי הקומיקס הטובים אי פעם, ובכלל באחד משוברי הקופות ההוליוודיים המענגים של המאה ה-21.

מעניין לציין כי רבים מסרטי הפנטזיה/פעולה ההוליוודיים הבולטים של הזמן האחרון היו למעשה קומדיות או דרמות רומנטיות, עם אפקטים. זה נכון לגבי "מטריקס: התחיה" ולגבי "ונום 2". זה נכון במיוחד לגבי הפרק החדש בסדרת "ספיידרמן", שמזכיר יותר את "שמש נצחית בראש צלול" מאשר את הפרקים הקודמים בסדרה, והוא יפהפה, מרגש וראוי לכל סנט מתוך מיליארד הדולרים שגרף.

"אי.טי: חבר מכוכב אחר"

"אי.טי: חבר מכוכב אחר" הפך בזמנו לסרט המצליח בכל הזמנים, ומן הסתם גם לסרט הכי מצליח של ספילברג, עד שהגיע "פארק היורה" ב-1993 ולקח ממנו את שני התארים. ההבדל בין השניים: הבמאי לא חש זיקה מיוחדת ל"פארק היורה" או צורך להגן על המורשת שלו, ולא התנגד ליצור לו עוד ועוד המשכונים. לעומת זאת, הוא מסרב ליצור המשכון ל"אי.טי".

ספילברג עמד על סירובו גם בריאיון המקיף והמרתק שהעניק לאחרונה לסטיבן קולבר. המנחה האיץ בו ליצור את "אי.טי 2" ואמר כי המשכון שכזה יהיה מכונה להדפסת כסף. הבמאי השיב בתגובה שהסרט המקורי כל כך אהוב, שייתכן מאוד שאף אחד לא ירצה לראות את ההמשך שלו, ובכל מקרה הוא מעולם לא שקל ברצינות לביים פרק המשך שכזה.

ספילברג הוסיף גם ש"אי.טי" הוא "סרט די מושלם", והודה שהוא מסוגל לצפות בו שוב ושוב. האמת? גם אנחנו.

מתוך "אי.טי: חבר מכוכב אחר"/טוליפ מדיה

קלולס

סרטה של איימי הקרלינג הפך עם השנים לאחד הסמלים הקולנועיים הגדולים של הניינטיז - סרט שמסמן תקופה, מבקר אותה, צוחק עליה, מהלל אותה ומנציח אותה. כיאה לבוז ההוליוודי המסורתי כלפי סרטים בהגמוניה נשית, איש לא האמין בתסריט, המציג את סיפורה של נערת שמנת מבברלי הילס בשם שר, בגילומה של אליסיה סילברסטון, אך התוצאה הפכה לפולחן ורכשה לעצמה קהל רחב של מעריצים ומעריצות - שכעת מוזמן לבחון את בקיאותו בחידון שהכנו לרגל המועד.

למי ששכח, נזכיר כי הסרט מתאר כיצד שר דואגת לשדך את כל העולם אבל נשארת בודדה בעצמה, עד שהנערה הקלולסית מבינה במי היא מאוהבת באמת. תוך כדי העלילה אנו לומדים גם להכיר את שלל דמויות שמקיפות אותה, בהן אחיה החורג ג'וש; חבר לכיתה בשם אלטון שמנסה לכפות את עצמו עליה; תלמיד חדש ואטרקטיבי בבית הספר בשם כריסטיאן; טאי, תלמידה אותה הגיבורה לוקחת כפרויקט כדי להפוך מלכלוכית לנסיכה; חברתה הטובה ביותר, דיון ועוד ועוד. כל זאת על רקע אמריקה של אמצע שנות התשעים ומיטב המוזיקה של התקופה.

אלישה סילברסטון, מתוך הסרט "קלולס"/Giphy

נהג מונית

אחד הסרטים הטובים בכל הזמנים, ולכן מן הסתם גם אחד הסרטים הכי טובים שזמינים כעת בקטלוג של נטפליקס, או בכל מקום אחר.

מבין כל שיתופי הפעולה של הבמאי מרטין סקורסזי והכוכב רוברט דה נירו, זה הגדול מכולם. "נהג מונית" יצא ב-1977 והוא סרט שמגדיר תקופה, את שנות השבעים בארצות הברית, אבל הוא גם סרט שממשיך להשפיע עד היום. אין הרבה סרטים שעדיין מהדהדים כמוהו. "ג'וקר", למשל, נעשה בצלמו וברוחו.

דה נירו מגלם כאן גבר בשם טרוויס ביקל, שלחם במלחמת וייטנאם וכעת נוהג ברחובות ניו יורק עם המונית שלו, ומשוטט בהם בגפו. אין לו יום ואין לו לילה, אין לו עם מי לדבר ואין לו ייעוד בחיים, עד שהוא פוגש פרוצה בת 12, בגילומה של ג'ודי פוסטר בתחילת דרכה, ומחליט לגאול אותה וגם את עצמו. הדרך לכך כוללת רצף אינסופי של סצינות איקוניות וציטוטים פולחניים.

הרבה שמות גדולים מעורבים בסרט, וכולם בשיאם כאן. לא רק סקורסזי ודה נירו, אלא גם התסריטאי פול שרדר, המלחין ברנרד הרמן והצלם מייקל צ'פמן. צפיתי ב"נהג מונית" שוב לפני כמה שנים, בעותק מחודש בקולנוע פריזאי, ונפעמתי מעוצמת החוויה. שבו על הספה, תלחצו פליי, כבו את הטלפונים, ותצטמררו גם אתם.

מתוך "נהג מונית"/נטפליקס

נשים קטנות

כיום, "נשים קטנות" ידוע בעיקר כ"סרט שגרטה גרוויג ביימה לפני 'ברבי'", אבל הוא עומד בזכות עצמו - והאמת שהוא גם טוב יותר מ"ברבי".

מדובר כמובן בעיבוד נוסף, אחד מני רבים, לקלאסיקה המופתית של לואיזה מיי אלקוט. כפי שנכתב בתקשורת האמריקאית והבריטית, עיבוד חדש לקלאסיקה של לואיזה מיי אלקוט הוא לא אירוע אלא ריטואל, וכל דור מקבל אותו בנוסח שמתאים לו ולזמנים בהם הוא חי. כך, בגלגולו האחרון, "נשים קטנות" מתרחק מן הגוונים המלודרמטיים ו/או משפחתיים, סבוניים ורומנטיים שאפיינו רבים מן העיבודים הקודמים, ותחת זאת מתמקד בשאלות הרלוונטיות ביותר לימינו, ובראשן מקומה של האישה בחברה.

זהו גם העיבוד המורכב ביותר שנעשה עד כה לספר. גרוויג נקטה בכמה מהלכים שמבדלים את הגרסה שלה מכל קודמותיה, והופכות אותה לעמוקה בהרבה ומרובת רבדים.

סיפור המסגרת נותר דומה. "נשים קטנות", כזכור, מתרחש במסצ'וסטס של מלחמת האזרחים ואחריה, ועוקב אחר ארבע בנותיה של משפחת מארץ', שלכל אחת מהן אופי שונה וחלומות אחרים - מרגרט (אמה ווטסון), הבכורה והראשונה שהופכת לאשת איש; ג'ו (סירשה רונאן), הטום-בוי המרדנית, השולחת ידה בכתיבה וחולמת על קריירה ספרותית; בת' (אלייזה סקנלן), הנשמה הטובה במשפחה; ואיימי (פלורנס פיו), בת הזקונים, שגם לה יש שאיפות אמנותיות, אך בתחום הציור.

הספר יצא במקור בשני כרכים ומתקדם כרונולוגית, וכך נהגו גם העיבודים הקודמים, אך הסרט של גרוויג נע כל הזמן בין שני צירי זמנים, ויוצר דיאלוג בין העבר של הגיבורות וההווה שלהן כדי להמחיש את התפתחותן וגם להדגיש כיצד מעגלים בחייהן נסגרים, לפעמים באופן אירוני או טרגי, לעתים בצורה שיש בה שלמות וגאולה.

נוסף לכך, "נשים קטנות" הוא לא רק עיבוד לספר, אלא הרבה יותר מזה - עם הזמן מתגלה כי מדובר גם בסרט המתאר את תהליך הכתיבה והייצור של הקלאסיקה הספרותית, וגם במעין אוטוביוגרפיה של הסופרת. אם לא די בכך, גרוויג מוסיפה עוד רובד. ג'ו הופכת אצלה לבת דמותה של אלקוט ואולי גם לאלטר-אגו שלה עצמה. הדיאלוג בינה למוציא לאור שלה, שהוא כמובן גבר עם סט מסוים של ציפיות לגבי מה שנשים אמורות לכתוב ורוצות לקרוא, הופך לאלגוריה על היחסים בין נשים יוצרות לבעלי הכוח ומקבלי ההחלטות - ובין אם מדובר במוציאים לאור או במנהלי אולפנים, הם היו ועודם בעיקר גברים.

גרוויג מתמודדת עם השאלה הכי גדולה שהותיר אחריו הספר. גיבורתו מתנהלת לאורכו בצורה מרדנית, משוחררת ושוברת קונבנציות, אך הסוף שאלקוט בחרה לה הפוך מכך. איך זה יכול להיות? למה היא עשתה את זה? באיזו מידה יש כאן ויתור ופשרה? הפתרון שמוצא לכך הסרט שנון, מבריק, דו-משמעי ומעורר מחשבה, וכך התוצאה כולה.

"נשים קטנות" של גרוויג הוא חוויה אינטלקטואלית - והתעלות רגשית. יחד עם הרלוונטיות של השאלות העל-זמניות שעולות כאן, הוא ממלא את הדרמה התקופתית הזו בחיים ובחיוניות, ואף שהיא מתרחשת במאה ה-19, קל להאמין כי הגיבורות הן בנות זמננו. העיבוד הזה לא רק מאפשר לנו לחזות כיצד "נשים קטנות" נולד, אלא גם כיצד הוא נולד מחדש.

מתוך "נשים קטנות"/פורום פילם

ממזרים חסרי כבוד

בזכות הסרט הזה פגש טרנטינו את דניאלה פיק והפך בסופו של דבר לאזרח כבוד בישראל, אבל לפני כן לא היתה לו זיקה כלשהי לעם היהודי. זה לא מנע ממנו ליצור את מה שאפשר להגדיר כ"אחד מסרטי השואה הטובים אי פעם", עד כמה שמוזר לקשור תארים כאלה בהקשר כזה.

כזכור, טרנטינו פורש בד בבד שני סיפורים: סיפורה של שושנה (מלאני לורן), יהודייה צרפתייה שכל בני משפחתה נטבחו בידי הנאצים; וסיפורה של יחידה מיוחדת, שמפקדה הוא אמריקאי (בראד פיט) אך כל חבריה הם יהודים גלותיים, המסתובבת ברחבי היבשת ומקרקפת ראשי נאצים. גיבורי שני הסיפורים אינם יודעים זה על קיומו של האחר, אך דרכיהם יצטלבו בסופו של דבר בעקבות מטרתם המשותפת: לחסל את כל שרשרת הפיקוד הנאצית, ובכלל זה את הפיהרר. התוצא היה לא רק אחד מסרטי השואה הטובים אי פעם, אלא גם הסרט הכי טוב של טרנטינו ואחד הסרטים הטובים בכל הזמנים. ומי שמעז לערער על הקביעות האלה, הוא ממזר חסר כבוד.

מתוך "ממזרים חסרי כבוד"/imdb

כוחו של הכלב

הלהיט של ג'יין קמפיון התגלה כאחד מן הסרטים עטורי הפרסים של השנים האחרונות - בין השאר, הוא זיכה אותה בפרס הבמאית בפסטיבל ונציה ובאוסקר בקטגוריית הבימוי, והרשימה עוד ארוכה.

הסרט זכה במיליון פרסים וקיבל טריליון ביקורות משתפכות. כמעט כל מילה טובה היתה מוצדקת - חוץ מאשר מילה אחת. רוב החסידים שלו התייחסו אליו כ"מערבון". עם זאת, אם הייתי צריך לשדך אותו בהצגה כפולה עם סרט אחר, זה היה דווקא עם הדרמה הגרמנית "להתראות, לנין". כמוה, גם "כוחו של הכלב" מתגלה כסיפור על צעיר שמוכן לעשות הכל, אבל הכל, למען אמו האהובה.

דרושה יותר מצפייה אחת כדי להבין את משמעותו האמיתית של הסרט - לי נדרשו שלוש. גם אם צופים בו בפורמט ביתי, רצוי לעשות זאת על מסך גדול ככל האפשר כדי להעריך כהלכה את השימוש של קמפיון ושל הצלמת ארי וגנר בכוכבי ובכוכבות הסרט - הפנים של בנדיקט קמברבאץ', קירסטן דאנסט, קודי סמית'־מקפי והנופים השמימיים, שהיופי הטהור שלהם עומד בניגוד לאפלה של הדמויות האנושיות

מתוך "כוחו של הכלב"/נטפליקס

הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר

זה לא "עוד דוקו על לאונרד כהן". הוא מתמקד בשירו המוכר ביותר, "הללויה", וחלק משמעותי ממנו מתמקד בכלל במוזיקאי אחר, ג'ף באקלי, שאחראי לביצוע המחודש הכי מפורסם של הלהיט.דן גלר ודיינה גולדפיין, שיצרו את הסרט, מנסים לענות בו על השאלה "איך שיר נולד?" ובהמשך לכך על השאלה "איך שיר הופך לקלאסיקה?". תוך כדי כך הם עונים גם על שלל קושיות נוספות. מזמן לא ראינו סרט כל כך מחכים ומרחיב אופקים, ונוסף לעושר האינטלקטואלי, הוא מציע גם חוויה רגשית. סיימתי את הצפייה חכם יותר, עם דמעות בעיניים, ועם שיר בלב. הללויה!

מתוך "הללויה: לאונרד כהן, מסע, שיר"/פסטיבל ירושלים

רומא

הלהיט של אלפונסו קוארון היה הסרט הגדול הראשון של נטפליקס - הראשון שהקפיץ אותם לצמרת ליגת העל של הקולנוע העולמי, זיכה אותם לראשונה בפרס חשוב, אריה הזהב בפסטיבל ונציה, ואף קירב אותם מרחק נגיעה מן האוסקר לסרט הטוב ביותר. אך מעבר לציוני הדרך הפנים-תעשיתיים, "רומא" עומד כמובן גם בפני עצמו. למרבה האירוניה, דווקא התוצר ששידרג את המעמד של המסך הקטן, מיצה את המיטב מן המסך הגדול, והיה קולנועי להפליא מתחילתו ועד סופו ובעיקר בשיאו - באחת הסצינות היפות של העשור, אם לא היפה שבהם, בה הבמאי המקסיקאי מטפס עם מצלמתו לגבהים בעזרת האלמנטים הבסיסיים ביותר: קרני שמש, חול וים, רשרוש של המים, ברק השמים ותפילת האדם.